גז"ד בעבירות התפרצות לבית קשישים, תוך זיכוי ממרבית העבירות וביקורת חריפה על התנהלות ב"כ המדינה

כתב האישום המתוקן, נשוא התיק שבפני, חובק 51 אישומים.

ביהמ"ש שמע חלק מראיות התביעה.

בתאריך 29.06.08 הודה הנאשם באישומים 1, 32, 33, 34 (בעובדות א.2 עד א.10), באישומים

35 - 45, באישום 46 (בעובדות א.1 עד א.4) ובאישומים 47 - 51.

בשלב מאוחר יותר, בקש הנאשם לחזור בו מהודייתו באישומים 40-44 מהטעם, שהודה בהם בטעות.

לאחר קיום דיון בנושא, נעתר ביהמ"ש לבקשתו והתיר לו לחזור בו מן ההודייה באישומים אלה.

אשר לאישומים בהם כפר הנאשם, מבקשת המאשימה להתבסס על שיטת הביצוע כראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה.

אדגיש, כי ככל שהמדובר על "שיטת ביצוע" כראיה להוכחת זהות הנאשם כמבצע העבירה , מתחייבת התאמה מלאה של כל מאפייני השיטה ולא די בחזרה מזדמנת של חלק מהמאפיינים או בדמיון כללי בלבד לשיטה נשוא ההשוואה.

ראה לענין זה:

י.קדמי "על הראיות" חלק שני, עמ' 520, 617-619

וכן: ע"פ 679/78 כהן נ' מ"י, פד' לד (1) 480, 491-493, שם נאמר מפי כב' השופטת בן פורת:

"לפי השקפתי יש לכאורה מקום להבדיל, גם במסגרת עדות שיטה בין מקרה שבו מבקשת התביעה להתבסס עליה כראיה יחידה לזהותו של העבריין ואז ללא ספק צריך הדמיון להיות כה גבוה עד שידמה למשל, לטביעת אצבע שהשאיר הפושע במקום, לבין מקרה בו מבקשת התביעה להתבסס עליה רק כסיוע ממשי לעדותו של שותף לדבר עבירה - במקרה כזה ניתן לדעתי להסתפק בדמיון מוחשי בצורת הביצוע, אם כי לא בדמיון כללי גרידא העשוי לפגוע בחזקת החפות עליה עמדתי לעיל".(ההדגשות שלי - ר.ל.).

ועוד הוסיף כב' השופט ברק בעמ' 493:

"....אין לומר כי בכל מצב ומצב צריכה עדות השיטה להגיע לכדי "כרטיס ביקור" או מעין "טביעת אצבעות". הכל תלוי בסל הראיות שלפני בית המשפט ובשימוש המיוחד

אשר מבקשים לעשות בעדות השיטה...אם למשל, עדות השיטה היא העדות היחידה לקביעת זהותו של הנאשם בביצוע העבירה, אך הגיוני הוא לדרוש כי עדות השיטה תצביע על מידה גבוהה ביותר של דמיון. לעומת זאת, אם קיימת לפני ביהמ"ש עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם בביצוע העבירה, אך עדות זו דרושה סיוע, בהיותה עדות שותף, אין זה סביר לדרוש בכל מקרה כי עדות השיטה תצביע על אותה מידה גבוהה של דמיון. במקרה זה ניתן להסתפק בדמיון פחות" (ההדגשות שלי - ר.ל.).

כן ראה:

ע"פ 694/83 דנינו נ' מ"י, פד' מ (4) 249, 262.

וכן ע"פ 1301/92 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פד' נ (5) 749 שם נאמר:

"על מנת לעשות שימוש בשיטת ביצוע כראיה להוכחת זהות בעליה, צריך שיתמלאו שניים אלה; ראשית - צריך שמאפייניה של השיטה יהיו   מאפיינים מייחדים, להבדיל ממאפיינים חוזרים המשקפים  תבנית התנהגות אנושית מצויה, ושנית - צריך שהשיטה, בתור שכזו, תחזור על עצמה, להבדיל מחזרה מזדמנת של מאפיין אחד או יותר ממאפייניה, המתיישבת גם עם מבצעים אפשריים אחרים. משלא חוזרים בכל אחד מהמקרים הנ"ל כל המאפיינים המיוחדים היוצרים את השיטה, אין די בעובדה שחלק מאותם מאפיינים מתגלים במקרה זה או אחר, כדי לקשר בין המקרים ולראותם כגילויים של אותה שיטה. הופעה חוזרת של חלק מהמאפיינים כאמור במספר מקרים, מתיישבת גם עם מבצעים שונים, שנקטו דפוסי התנהגות מצויים. משקלה הראייתי של שיטת ביצוע - מקום שנקבע קיומה בתור שכזו -  אינו ערך מוחלט, והוא משתנה בהתאם לנסיבות ובין היתר על פי טיבם של המאפיינים המייחדים את השיטה ומבדילים אותה בתור שכזאת מתבנית התנהגות מצוייה".(ההדגשות שלי - ר.ל.).